ההצגה מלווה את העדות הראשונה והאחרונה של מניה הורוביץ, לאחר ששנים השתייכה לזרם ניצולי השואה השותקים. עם המון חששות היא נשאבת אל אותם רגעי האימה של בירקנאו - אל הניסויים בבלוק 10, המרפאה של דר? מנגלה ואל רגעי הלידה שלאחריה נאלצה להמית את התינוק באמצעות זריקת מורפיום.
נרגשת, כואבת, נסחפת אל הדקויות ושואבת מילים מתוך תמונות הביעותים שצרובות בזיכרון, יחד עם תחושת האשמה עצמית, היא לא עומדת במשימה ומתחרטת שהגיעה לספר. הקהל עולה אל הבמה ושוכח שהגיע להצגה, היא מתעקשת להמשיך למרות הקושי וכך מגדל הקלפים שבנתה במשך שבעים שנה קורס בשעה אחת, עת היא מנסה להסביר מקרים ומעשים שאין להם תשובות.
בקרב האחרון על חייה היא מחליטה להוציא את זה ממנה החוצה "גם אם לא תבינו לפחות שתדעו- רק אל תשכחו אותנו". כשהתמונות משתלטות המילים נגמרות, היא מסיימת ופונה לצאת .
לאחר היציאה מן האולם מוקרן סרטון ולאחריו השחקן חוזר אל הבמה בדמותו, מסיר את האיפור מול הקהל ומספר על תהליך יצירת ההצגה, הסיפורים מאחורי הדמות המורכבת משלושת הנשים - עדה, אסתר, רות ואת אופן שימור הזיכרון לדורות הבאים.
מטרת התוכנית:
תפיסת העדות כמופע שמרכזיותו אינה רק בידע שנמסר בו, אלא בפעולת המסירה שלו, מסמנת אם כן את המעבר לעידן 'פוסט עדות' ככזה בו בהיעדר עדים האובדן אינו של ידע - אלא של פעולה. דרך סיפורים אישיים, מפגשים אקראיים ששגרת החיים זימנו, סגירת מעגלים משפחתיים ופתיחה של אחרים, המפגש עם ?מניה? מותח קו בין הטרגדיה הגדולה הקולקטיבית דרך פרצוף אחד, ?אבטיפוס?, מתוך תקווה אישית שההזדהות עם גורל היחיד היא זו שתמנע את השכחה.
הנתונים בעמוד זה נדלו מתוך המרשתת ולכן לא בהכרח שהם מעודכנים